בין 80,000 ל-140,000 דינר (500 עד 900 €) עבור בעל חיים שעלות הייצור שלו נעה לעיתים קרובות סביב 45,000 עד 60,000 דינר (290 עד 385 €), הכבש של עיד מספר יותר מאשר עלייה עונתית. הוא חושף ענף אטום, עדר מוחלש על ידי שנות בצורת, היצע שנעצר על ידי חזרת המרעה, מעגלי מכירה מחדש חזקים ושבר חברתי בלב הטקס.
22-med משתף פעולה עם מדיה מהשטח ממדינות שונות סביב הים התיכון ומפרסם בכל יום חמישי מבחר מאמרים להבהרת הנושאים באזור. מהחוף הדרומי, המדיה האלג'ירית Twala מביאה את נקודת מבטה.
מדד IA: ספריית הידע הים תיכונית
כבש העיד באלג'יריה, ענף במתח
22-med – מאי 2026
• בין בצורת, ספקולציות ומעגלים אטומים, מחיר כבש העיד מגיע לרמות חסרות תקדים באלג'יריה.
• מאחורי עליית המחירים מתגלים היחלשות העדר, פיצול משקי הבית והפיננסיאליזציה הבלתי פורמלית של שוק הכבשים.
#אלג'יריה #עיד #חקלאות #כלכלה #כבשים #ספקולציה #חברה #עדר #ים תיכון
מאת מוחמד מיר – עיתונאי
השעה חמש בבוקר בסידי בל-עבאס. העיר עדיין ישנה, אבל השוק הגדול לבהמות באוראן כבר בתנועה. משאיות מכוסות פורקות מאות ראשים באבק הבהיר של המכלאות. הסוחרים מדברים מהר, בקול נמוך, עיניים בעיניים. המחירים נלחשים לפני שנצעקו. מה שמוחלט כאן, עם שחר, במרחב האבק הזה שנראה כמו אתר בנייה מאולתר, ישפיע בעוד כמה שבועות על התקציב של מיליוני משפחות.
גם השנה, הכבשים המיועדים להקרבה נסחרים בדרך כלל בין 80,000 ל-140,000 דינר, עם שיאים שיכולים להגיע ל-160,000 עד 170,000 דינר בפריפריות של המטרופולינים הגדולים, במיוחד אלג'יר, אוראן וקונסטנטין. מול טווח זה, ההערכות של עלות הייצור, שלעתים קרובות נמצאות בין 45,000 ל-60,000 דינר בהתאם לשיטות הגידול, נותנות את המידה של הפער.
פער זה אינו נובע רק משולי רווח מסחריים פשוטים. הוא מספר על ענף מתועד בצורה גרועה, בצורת שהחלישה את העדרים, מכירות חוזרות, ביקוש דתי שקשה לדחות וכלכלה בלתי פורמלית שכבר מזמן כופה את כלליה על שוק הכבשים האלג'ירי.
דיווח זה משלב את הניתוחים של זואוטכנאים, חוקרים מה-INRAA, כלכלן חקלאי מ-CREAD ואנליסט פיננסי ממשרד פינאבי, עם קולות מהשטח שנאספו בין סוף אפריל לתחילת מאי 2026 בקהילות ראס אל מא, בוגטוב ומשריה, בוילאיות אל באיאד ונעמה. המסקנה שעולה היא פחות פשוטה מאשר משפט על ה"סמסארים". הרנטה אינה נמצאת במקום אחד. היא נעה.
האמת היבשה של העלות
לפני שמדברים על ספקולציות, יש לחזור לעובדות הזואוטכניות. פחות מרהיבות מסצנות השוק, הן מכריעות. לפי מחקרי INRAA והמכון הטכני לגידול, ההזנה סופגת בין 55% ל-65% מהעלות הכוללת של כבשה. כוח העבודה המשפחתי, שלרוב אינו נכלל בחישוב, מכביד גם הוא על ההוצאות האמיתיות, לפני הטיפולים הווטרינריים, תחזוקת המתקנים, הפחתת המבנים והלוגיסטיקה.
במערכת משולבת, שבה אותו גורם מגדל ומפטם את החיה, העלויות נשארות מוגבלות. אצל המפטם שקונה טלאים בשוק לפני העיד, העלות הכוללת נעה בין 45,000 ל-60,000 דינר לראש, בהתאם לאזורים, לעונות ולהזנה. מספר זה אינו אומר שיש למכור כבשה במחיר זה. הוא מצביע בעיקר על כך שחלק משמעותי מהעלייה נבנה אחרי הגידול, בין האורווה, השוק והפריפריות העירוניות.
למין דרדג'י, לשעבר מנכ"ל אלביאר, כבר חישב את העיוות הזה ב-2023. לדבריו, לאחר מספר חודשי פיטום, העלות הכוללת של כבשה הסתובבה סביב 45,000 עד 60,000 דינר. אותן חיות הגיעו אז ל-100,000 עד 120,000 דינר בשוק הסופי. שלוש שנים מאוחר יותר, הפער התרחב. עלויות הבסיס עלו, במיוחד עם המספוא, אך לא בממדים שנצפו בפרטים.
חביב בקה, מהנדס אגרונום ולשעבר בכיר במגזר החקלאי, אומר שסירב לקנות את כבשת העיד ב-2024, לא מחוסר אמצעים, אלא כדי לא לאשר פרקטיקות שהוא רואה כ"חסרות אמונה וחוק". הוא מספר שחישב מחדש את עלות הייצור עם מקצוענים. אפילו הטלה שנקנה בשוק בוגטוב כדי להיות מפוטם מסתיים, לדבריו, במכירה מחדש עם מרווח מוגזם. האחריות אינה נעצרת אפוא אצל המתווכים: המגדל עצמו, המצפה למרווח של המפטם או המוכר, נוטה להעלות את המחיר כבר בכניסה.
הכבשה מחליפה ידיים
הפער בין העלות הזואוטכנית למחיר הסופי אינו נובע מאי-שוויון מסחרי פשוט. הוא נובע מרצף של החלטות, היעדרות רגולציה והתנהגויות אופורטוניסטיות שמתחזקות זו את זו מהיצרן לצרכן.
הכבשה עוזבת לפעמים את האורווה של היצרן שלה עם מרווח מוגבל. מה שבא לאחר מכן הוא רצף של ידיים. כל מתווך, כל מוביל, כל מוכר מוסיף חלק למחיר. חיה יכולה להיות מוחלפת פעמיים או שלוש ביום אחד. בכל עסקה, 10,000 או 15,000 דינר יכולים להתווסף. בסוף המסלול, הצרכן כמעט ואינו יודע דבר על המסע הזה.
המחקרים של CREAD וההערכות של מומחים מדברים על מרווחים מצטברים שיכולים להגיע לעשרות אלפי דינר לראש. אבל הסוחרים דוחים את התדמית הנוחה של הטפיל. בסידי בל-עבאס, ג'ילאלי, רגיל בשווקים, מגן על תפקידו. ללא המתווכים, הוא אומר, המגדל מעמקי הסטפה לעולם לא היה מוכר באוראן או באלג'יר. הסוחרים מקדמים כסף, משלמים על ההובלה, שומרים לפעמים על החיות מספר ימים ונושאים בסיכון של היפוך השוק.
הדבר שהוא אומר מציג ניואנס חיוני. לא כל המתווכים ממלאים את אותו התפקיד. ישנם כאלה שממש מייעלים את השוק. אחרים קונים בכמויות גדולות מספר חודשים לפני חג הקורבן, מארגנים מחסור וממתינים לרגע שבו הביקוש מגיע לשיאו. הגבול בין שירות מסחרי לבין רווח ספקולטיבי נשאר לעיתים קרובות בלתי ניתן לזיהוי, בהיעדר רישום, חשבונית ומעקב.
דווקא חוסר השקיפות הזה הוא שנותן לשוק את כוחו. אין חשבונאות אנליטית שמאפשרת לקבוע, אזור לפי אזור, את העלות האמיתית של כבש לפי גיל, משקל, שיטת גידול, תחבורה, תזונה והפסדים. כל אחד מספר את עלותו, מגבלתו והצדקתו.
המגדל, קורבן ושחקן
באזורים הסְטֵפִּיים, ניואנס נוסף מסתובב בין המגדלים, אגרונומים בשטח ואחראים על קואופרטיבים שפגשו באל באיידה ונעאמה. הוא מערער על התמונה הפשוטה מדי של האגרו-רועה הקטן שנמחץ על ידי המתווכים.
עבור היצרנים הקטנים המבודדים, תלות זו נשארת אמיתית. אבל עבור המגדלים הגדולים, היא כבר לא מספיקה לתאר את השוק. רבים מהם מחזיקים כיום באמצעי תחבורה, לפעמים מנוהלים על ידי ילדיהם, ומוכרים ישירות את בעלי החיים שלהם בשווקי בעלי חיים, בסוקים ובסויקאט. הם הופכים ליצרנים ומוכרים, תופסים את שתי השוליים.
התפתחות זו נראית גם בהיסטוריה הקרקעית של הרמות הגבוהות. באזור סידי בל-עבאס, הסדרת אדמות סבגה, שהיו בעבר נחלתם של נכסים קולקטיביים וזכויות מסורתיות, ריכזה מרעה לשעבר בין מספר ידיים. רועים שהפכו לבעלי קרקעות גדולים משתתפים כעת בקביעת המחירים. השאלה אינה רק כלכלית. היא נוגעת להרכב החברתי מחדש של העולם הכפרי, לירושות משפחתיות, להדרה של נשים כפריות מחלק מהחלוקות הקרקעיות ולעליית היררכיות מקומיות חדשות.
הבעיה אינה מסתכמת רק בסמסארים. הרווח זורם בכל השרשרת: הוא יכול להיתפס על ידי המתווך העירוני, המגדל הגדול, מחזיק המלאי, המוכר המזדמן או זה ששולט בגישה לשוק.
חנדק אחמד, מהנדס כלכלן ואחראי לשעבר על מחקרים חקלאיים, קורא לצאת מהערכות גסות. לדבריו, העבודות שנעשו במשך שנים על שרשרת הכבשים לעיתים קרובות נגעו רק בשטח הכלכלי. אוספים את המחירים הקמעונאיים, מייצרים ניתוחים שטחיים לפי דרישת הממונים, אך לעיתים רחוקות חוקרים בשווקי בעלי חיים ובקרב המגדלים עצמם. כדי להבין את היווצרות המחירים האמיתית, יש לחקור מגדלים קטנים וגדולים ברמות הגבוהות, מתוך דגימות רציניות.
כאשר הגשם מעכב את העדרים
מאחורי עליית המחירים מסתתרת משבר עמוק יותר: היחלשות עדרי הכבשים האלג'יריים. רק בוילאיה של סידי בל-עבאס, מפקד מדלת לדלת שבוצע על ידי מנהלת החקלאות חשף ירידה דרמטית. מתוך מיליון כבשים שנרשמו בתחילה, נותרו רק 400,000. חאג' מילוד בכאלד, נשיא לשכת החקלאות, מדבר על קטסטרופה סטטיסטית שהמגזר לא ידע לצפות.
שלוש סיבות חוזרות בעקביות. הראשונה נוגעת להונאה במכסות השעורה המסובסדת. מגדלים פיקטיביים מצהירים על עדרים כדי ליהנות משעורה במחיר מנהלי, בסביבות 2,000 דינר לקווינטל, לפני שהם מוכרים אותה במחיר גבוה יותר למגדלים האמיתיים. הסבסוד מוסט והעלות הייצור מתייקרת בעקיפין.
השנייה נוגעת להברחה חוצת גבולות. רשתות מאורגנות, במיוחד סביב ראס אל מא, מספקות כבשים לתוניסיה וללוב. הגזע חמרה, מבוקש מאוד במדינות אלו, נמצא בסיכון מיוחד. במישורים הגבוהים של אוראן, חלק מהשחקנים חוששים מהיעלמותו ההדרגתית.
הסיבה השלישית היא הכבדה ביותר לטווח הארוך: שחיטת נקבות רבייה. תחת הלחץ של רווח מיידי, כבשים מתחת לגיל חמש ונקבות צעירות בגיל שנתיים נשחטות או נמכרות. בהקרבת הנקבות הרבייה, המגזר מצמצם את יכולת ההתחדשות שלו. הוא מוכר היום את מה שהיה אמור לייצר מחר.
השנים 2023-2025 השאירו סימנים: מרעה נדיר, מספוא יקר, מכירות כפויות, שחיטת נקבות רבייה ועדרים מוחלשים. אבל המחירים של השנה הזו לא מוסברים באופן מכני על ידי הבצורת. הפרדוקס של מגזר הכבשים האלג'ירי נמצא במקום אחר. כששנה יבשה, המגדלים נוטים למכור מהר יותר כדי להפחית את עלויות ההזנה. ההיצע עולה אז בטווח הקצר והמחירים יכולים להישמר. כשעונה גשומה, כמו השנה בהשוואה לקודמות, המרעה צומח מחדש והעדרים זולים יותר להחזקה. "נאעדג'ה תאכול בפומה", אומרים המגדלים: הכבשה ניזונה בחוץ, כל עוד העשב צומח מחדש, מבלי להכביד על הקופה. רבים מעדיפים אז להחזיק את הבהמות, לחכות לעלייה ולמכור מאוחר יותר. ההיצע הנראה יורד, המחירים עולים. הגשם, במקום להרגיע מיד את השוק, יכול לעודד את ההמתנה.
מנגנון זה לא סותר את משבר העדרים. הוא מאיר אותו. השנים היבשות צמצמו את הבסיס היצרני. חזרת המרעה, לעומת זאת, מעודדת את מחזיקי הבהמות להמתין. בין עדרים מוחלשים להיצע מוחזק, השוק מתוח פעמיים.
משק בית, כבש אחד
חנדק אחמד מדגיש גורם נוסף, פחות מרהיב אך מכריע: השינוי הדמוגרפי במשקי הבית האלג'יריים. בין 2000 ל-2025, מספרם עלה מכ-5 מיליון ליותר מ-9 מיליון, עלייה של כמעט 80%, גבוהה מזו של האוכלוסייה עצמה. המשפחה המורחבת התפצלה למשקי בית גרעיניים.
בעבר, בבתים רבים, פטריארך היה מקריב כבש אחד עבור כל בני הבית. כיום, מספר משפחות מאותה משפחה חיות בנפרד, לפעמים באותו שכונה, אך עם תקציבים והתחייבויות נפרדים. כל אחד רוצה או צריך לקנות את הכבש שלו.
הביקוש עולה לא רק בגלל שהאוכלוסייה גדלה, אלא בגלל שמספר היחידות המשפחתיות החוגגות בנפרד את החג גדל. תופעה זו משנה באופן עמוק את היחס בין היצע לביקוש. הכבש הופך לנקודת מפגש בין שלוש מתחים: היצע מוחלש על ידי בצורת ושחיטת נקבות רבייה, ביקוש מורחב על ידי פירוק משפחתי, ושוק שבו היווצרות המחירים נותרת לא שקופה.
השינוי החברתי הזה נראה בשיחות יומיומיות. במקום שבו רכישת הכבש הייתה חלק מטקס צפוי, היא הופכת עבור רבים להחלטה תקציבית. המשפחות משוות מחירים, מתלבטות, לוות, מצמצמות הוצאות אחרות או מוותרות. החג נשאר חג דתי ומשפחתי. אך עלותו משנה את החוויה.
הזמן של החג משחק כאן תפקיד מרכזי. ככל שמתקרבת התאריך, כך מפסיק החיה להיות מוערכת רק לפי משקל או עלות. היא מוערכת לפי הדחיפות, הכבוד המשפחתי, הלחץ החברתי והיכולת לשלם. הכבש יוצא מהספירה הכלכלית הרגילה ונכנס להיגיון של ערך טקסי.
כאשר החיה הופכת להשקעה
המומחים מסכימים על מסקנה מטרידה: ענף הצאן האלג'יראי אינו פועל עוד רק לפי כללי האגרונומיה. הוא מציית יותר ויותר להיגיון של רנטה, שבו העושר נוצר יותר במחזור מאשר בייצור.
עבור קטגוריה של שחקנים, הכבש אינו עוד רק חיה הכפופה למגבלות הגידול. הוא הופך לנכס עונתי. הרכישה המסיבית ארבעה או חמישה חודשים לפני החג, כאשר המחירים עדיין יחסית נמוכים, מאפשרת ליצור מלאי. מלאי זה יימכר לאחר מכן כאשר הביקוש מגיע לשיאו.
הפרקטיקה הזו אינה בלתי חוקית כשלעצמה. כל מסחר מבוסס על חיזוי. אך בשוק ללא תמחור רשמי, ללא שקיפות על הנפחים הזמינים וללא מעקב אחר עסקאות, היא הופכת למנוף חזק לקביעת מחירים.
היעדר חוזים פורמליים מגביר עוד יותר את הכוח של אלו ששולטים במחזור. כאשר המידע נדיר וההתחייבויות אינן מוסדרות, השחקנים המחזיקים במזומן, בתחבורה וברשת יכולים לתפוס רנטה בלתי פרופורציונלית.
הפיננסיאליזציה הבלתי פורמלית הזו ניכרת גם בשפת השווקים. לא מדברים עוד רק על חיות, משקל או גזע. מדברים על זמן רכישה, אחסון, שוק שעומד לעלות, מחסור קרוב, לקוחות לחוצים. החיה הופכת לעמדה שיש להחזיק עד לרגע הנכון.
שאבאן אסאד, אנליסט פיננסי במשרד פינאבי, ממקם את שורש הבעיה בהיעדר הנהלת חשבונות ומעקב. לפי פרויקט NEPAD הנוגע לענף הכבשים בג'לפה, פחות מ-30% מהכבשים עוברות דרך מסלול פורמלי עם שחיטה במתקן מאושר. השאר מסתובבות במסלולים מפוזרים יותר, נסבלים, לפעמים הכרחיים להישרדות הכלכלית של אזורים כפריים, אך קשים למדידה.
פייסבוק, השוק החדש של הפחד
הספקולציה אינה מתרחשת רק במכלאות. היא מתפשטת גם ברשתות החברתיות. בכמה שווקים במגרב, התופעה כבר נראית מבוססת: דפים מקומיים ומשפיענים מפיצים את הרעיון של עלייה בלתי נמנעת, מציגים משא ומתן בשווקים ומעצימים שמועות על מחסור.
בתחילת מאי 2026, פוסט בפייסבוק שטען למחסור מוחלט בכבשים בבוגטוב שותף יותר מאלף פעמים תוך 48 שעות. באותו יום, חוקרים שנכחו במקום הבחינו במאות ראשי כבשים שלא נמכרו בשוק. מחבר הפוסט מעולם לא זוהה.
השמועות הללו מייצרות השפעות ממשיות. הן דוחפות משפחות מסוימות לקנות מוקדם יותר, לקבל מחיר גבוה יותר או להאמין שהשוק יהיה אפילו פחות נגיש בעוד כמה ימים. הן גם נותנות למוכרים טיעון נוסף: מחר זה יהיה יקר יותר.
כאשר וידאו שצולם בשווקי הבהמות של אל-ביידה ובוגטוב הופץ בפייסבוק באביב 2026, הוא עורר גל של תגובות. תוך כמה שעות, עשרות מגיבים הביעו את כעסם, ספקנותם או השלמתם.
המילה "יאח'רות" חזרה כמו פסק דין עממי. היא לא ערערה רק על מספר. היא אמרה שיותר אף אחד לא באמת מאמין לשחקני השוק. אחרים גינו את הסמסארים. אחרים דיברו על משכורות נמוכות, פנסיות קפואות, משפחות שחישבו במשך שבועות אם יוכלו לקנות או לא. ברמה זו, מחיר הכבש הופך לחשיפה ברוטלית של הפערים החברתיים.
הייבוא, מראה של הכשל
ההחלטה הממשלתית לייבא כבשים בהיקף גדול מספקת הדגמה עקיפה של עיוות זה. על ידי הגבלת מחיר הכבש המיובא מרומניה סביב 50,000 דינר, המדינה הכירה בכך שהרמה שהושגה על ידי השוק המקומי כבר לא יכולה להיות מוסברת רק על ידי עלויות הייצור.
שר החקלאות, יסין וואליד, הדגיש בעצמו את האנומליה, כשהוא שופט כבלתי סביר שבשרים מיובאים יכולים להימכר במחיר נמוך פי שניים מאלו המיוצרים מקומית. המדינה הגיבה בייבוא המוני, עם 1.2 מיליון ראשי כבשים לעיד 2025 לפי רדיו אלג'יריה, ואז הרחבה שהוכרזה ל-2026, מלווה בפטורים ממכס וממע"מ מאפריל עד יוני.
צעדים אלה יכולים להקל על משקי הבית בטווח הקצר ולשבור כמה ציפיות ספקולטיביות. אבל הם לא פותרים את שורש הבעיה. ייבוא כבשים לשחיטה אינו משחזר את העדר המקומי. זה לא יוצר חשבונאות אנליטית ולא סטטוס ברור למתווכים. הרבייה נותרת ללא הגנה מספקת. והשאלה המרכזית נותרת: כמה באמת עולה כבש אלג'יראי, והיכן נוצר המרווח?
בהשוואה לשווקים אחרים, המקרה האלג'יראי בולט בפער בין העלות המוערכת למחיר הסופי. ברומניה, העלויות נמוכות יותר, אך הענף בעיקר יותר מובנה. במרוקו, גם הספקולציה קיימת. בתוניסיה, הבצורת והיחלשות הרבייה משפיעים על ההיצע. במקום שבו המעגלים מפוקחים יותר, המחירים נשארים יותר קשורים למשקל, לאיכות ולמחירים קריאים.
באלג'יריה, שוק הכבשים פועל במידה רבה כשוק בלתי מוסדר. בית המשפט לחשבונות העריך ב-2021 את מחזור העסקאות של הענף ב-700 מיליארד דינרים, עם 100 מיליארד הפסדים פיסקליים הקשורים לאי-פורמליות. כלכלה משמעותית, אך קשה לתפיסה.
כשקנייה הופכת לבוררות
בתגובות, ההומור השחור האלג'יראי משחק את תפקידו הרגיל: לומר את חוסר האונים מבלי להיכנע לו. יש שמציעים לקנות כלב במקום כבש. אחרים מתבדחים על הרעיון להקריב סנדל ב-2,500 דינרים. כמה שואלים אם יש מבצעים.
אין לבלבל בין לעג זה לקלות דעת. כאשר המילים הרציניות אינן מספיקות עוד כדי להכיל את הכעס, הבדיחה הופכת לאמצעי לא להיכנע להשפלה.
כי הנושא נוגע לכבוד. במשפחות רבות, לא לקנות כבש אינו נתפס כהחלטה כלכלית פשוטה. זו מבוכה אינטימית, לעיתים מוסתרת מהילדים או מהשכנים. החג הוא טקס דתי, אך גם רגע חברתי. שומרים על המעמד, מארחים, משתפים.
לכן התגובה הציבורית לא יכולה להסתכם בייבוא. היא צריכה להתחיל מהכרת העלויות, הנפחים, המעגלים והמרווחים. ללא חשבונאות אנליטית, אין מחיר ייחוס אמין. כל עוד יחסר מחקר שטח באזורי ההרים, הדיון יישאר כלוא ברשמים. בהיעדר עקיבות בריאותית ומסחרית, העסקאות הבלתי נראות ימשיכו לקבוע את השוק. ללא הגנה על כבשות הרבייה, כל עונה תדלדל את הבאה. וללא סטטוס ברור, הסמסר יישאר הכרחי, מואשם ובלתי נשלט.
עם רדת היום, בשווקים של אל באיידה, בוגטוב או סידי בל-עבאס, החיות שלא נמכרו חוזרות לעיתים למשאיות. המשפחות חוזרות עם חישוביהן בראשן. יש שיקנו. אחרים ימתינו. כמה יוותרו.
ההקרבה לא נעלמה. היא עברה מקום. עבור חלק, היא נותרה טקס משפחתי נגיש. עבור אחרים, היא הופכת להוצאה שיש לנהל, לדחות, לפעמים לנטוש. השבר האמיתי מתבטא כאן: במחיר של בעל חיים, אך גם ברגע שבו טקס משותף מפסיק להיות נגיש לכולם.
תמונה ראשית: שוק בעלי חיים © DR
Twala הוא מדיה אלג'יראית עצמאית מקוונת, המתפרסמת בצרפתית ובערבית. בהשראת גישה של "עיתונות איטית", היא מעדיפה את זמן החקירה, האימות וההקשר. המדיה מציעה גם מבחר יומי של מידע קצר וגם פורמטים מעמיקים יותר כמו כתבות, חקירות, סרטונים ופודקאסטים. בהובלת עיתונאים מנוסים, Twala מעניקה חשיבות רבה לעבודה בשטח ולסיפורים מתועדים. תכניה מתעניינים במיוחד באלג'יריה וכן בדינמיקות הים תיכוניות והסהיליות.